מקור חולין קכ״ז
1 תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַשּׁוֹרֵץ״ – כׇּל מָקוֹם שֶׁשּׁוֹרֵץ.
2 אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא ״הַשּׁוֹרֵץ״ – יָכוֹל כׇּל הַמַּשְׁרִיץ יְטַמֵּא, שֶׁאֵין מַשְׁרִיץ לֹא יְטַמֵּא? אוֹצִיא עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, שֶׁאֵין פָּרֶה וְרָבֶה.
3 וְדִין הוּא: טִימֵּא בְּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בְּעַכְבָּר, מָה חוּלְדָּה – כֹּל שֶׁשְּׁמָהּ חוּלְדָּה, אַף עַכְבָּר – כֹּל שֶׁשְּׁמוֹ עַכְבָּר, אָבִיא עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה.
4 אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: מָה חוּלְדָּה פָּרָה וְרָבָה, אַף עַכְבָּר פָּרֶה וְרָבֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּשֶּׁרֶץ״.
5 אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְרָבָא: אֵימָא ״בַּשֶּׁרֶץ״, לְאֵתוֹיֵי עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, ״הַשּׁוֹרֵץ״ – כֹּל שֶׁהוּא שׁוֹרֵץ, וַאֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם, וְאִי מִשּׁוּם ״עַל הָאָרֶץ״ – עַל הָאָרֶץ יְטַמֵּא, יָרַד לַיָּם – לֹא יְטַמֵּא.
6 אֲמַר לֵיהּ: וּמֵאַחַר דְּשַׁוִּיתֵיהּ לְיָם מְקוֹם טוּמְאָה, מָה לִי הָכָא, מָה לִי הָכָא.
7 וְהַאי ״עַל הָאָרֶץ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהוֹצִיא סְפֵק טוּמְאָה צָפָה, דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: ״עַל הָאָרֶץ״ – לְהוֹצִיא סְפֵק טוּמְאָה צָפָה!
8 תַּרְתֵּי ״עַל הָאָרֶץ״ כְּתִיבִי.
9 תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַצָּב לְמִינֵהוּ״ – לְהָבִיא הֶעָרוֹד, וְכֵן הַנְּפִילִים וְסָלָמַנְדְּרָא.
10 וּכְשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה, אוֹמֵר: ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳״! יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיָּם, וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיַּבָּשָׁה. שֶׁבַּיָּם – אִילְמָלֵי עוֹלוֹת בַּיַּבָּשָׁה לַיַּבָּשָׁה מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבַּיַּבָּשָׁה – אִילְמָלֵי יוֹרְדוֹת לַיָּם מִיָּד מֵתוֹת.
11 יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בָּאוּר, וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בָּאֲוִיר. שֶׁבָּאוּר – אִילְמָלֵי עוֹלוֹת לָאֲוִיר מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבָּאֲוִיר – אִילְמָלֵי יוֹרְדוֹת לָאוּר מִיָּד מֵתוֹת. ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳״.
12 תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בַּיַּבָּשָׁה יֵשׁ בַּיָּם, חוּץ מִן הַחוּלְדָּה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה? ״הַאֲזִינוּ כׇּל יֹשְׁבֵי חָלֶד״.
13 אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בִּיבְרֵי דְּנָרֶשׁ אֵינָן מִן הַיִּשּׁוּב.
14 אָמַר רַב פָּפָּא: בְּשַׁמְתָּא נָרֶשׁ, תַּרְבֵּיהּ מַשְׁכֵּיהּ וְאַלְיְתֵיהּ. ״אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר ה׳״ – אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא אָבָה נָרֶשׁ שְׁמוֹעַ דְּבַר ה׳.
15 אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַב: נַרְשָׁאָה נַשְּׁקָיךְ – מָנֵי כַּכָּיךְ; נְהַר פְּקוֹדָאָה לַוְיָיךְ – מִגְּלִימָא שַׁפִּירָא דְּחָזֵי עֲלָךְ; פּוּמְבְּדִיתָאָה לַוְיָיךְ – אַשְׁנִי אוּשְׁפִּיזָךְ.
16 אָמַר רַב הוּנָא בַּר תּוֹרְתָּא: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לַוַּועַד, וְרָאִיתִי נָחָשׁ שֶׁהוּא כָּרוּךְ עַל הַצָּב, לְיָמִים יָצָא עַרְוָד מִבֵּינֵיהֶם.
17 וּכְשֶׁבָּאתִי לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד, אָמַר לִי: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵם הֵבִיאוּ בְּרִיָּה שֶׁלֹּא בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי, אַף אֲנִי אָבִיא עֲלֵיהֶם בְּרִיָּה שֶׁלֹּא בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי.
18 וְהָאָמַר מָר: כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישָׁן וְעִיבּוּרָן שָׁוֶה – יוֹלְדִין וּמְגַדְּלִין זֶה מִזֶּה, וְכֹל שֶׁאֵין תַּשְׁמִישָׁן וְעִיבּוּרָן שָׁוֶה – אֵין יוֹלְדִין וּמְגַדְּלִין זֶה מִזֶּה.
19 אָמַר רַב: נֵס בְּתוֹךְ נֵס! הַאי פּוּרְעֲנוּתָא הוּא? מַאי נֵס בְּתוֹךְ נֵס – לְפוּרְעָנוּת.
20 מַתְנִי׳ הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה, מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר.
21 נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה – הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הוּכְשְׁרוּ.
22 מֵתָה הַבְּהֵמָה – הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.
23 גְּמָ׳ טוּמְאַת אֳכָלִין – אִין, טוּמְאַת נְבֵלָה – לָא.
24 הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּמַעֲלִין אֲרוּכָה – אֲפִילּוּ טוּמְאַת אֳכָלִין נָמֵי לָא לִיטַּמּוּ, וְאִי דְּאֵין מַעֲלִין אֲרוּכָה – טוּמְאַת נְבֵלָה נָמֵי לִיטַּמּוּ!
25 לְעוֹלָם, דְּאֵין מַעֲלִין אֲרוּכָה, וְשָׁאנֵי טוּמְאַת נְבֵלָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״כִּי יִפּוֹל״, עַד שֶׁיִּפּוֹל.
26 תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה וּמְעוֹרִין בְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, יָכוֹל יְטַמְּאוּ טוּמְאַת נְבֵלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִפּוֹל״ – עַד שֶׁיִּפּוֹל, וַאֲפִילּוּ הָכִי טוּמְאַת אֳכָלִין מְטַמּוּ.
27 מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי, דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: תְּאֵנִים שֶׁצָּמְקוּ בְּאִיבֵּיהֶן – מְטַמְּאוֹת טוּמְאַת אֳכָלִין, וְהַתּוֹלֵשׁ מֵהֶן בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת.
28 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: יְרָקוֹת שֶׁצָּמְקוּ בְּאִיבֵּיהֶן, כְּגוֹן הַכְּרוּב וְהַדַּלַּעַת – אֵין מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין; קְצָצָן וְיִבְּשָׁן – מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין.
29 קְצָצָן וְיִבְּשָׁן, סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! עֵץ בְּעָלְמָא הוּא! וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּעַל מְנָת לְיַבְּשָׁן.
30 טַעְמָא דִּכְרוּב וְדַלַּעַת הוּא, כֵּיוָן דְּיִבְּשָׁן לָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ, הָא שְׁאָר פֵּירוֹת מְטַמְּאִי.
31 הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיִבְּשָׁן הֵן וְעוּקְצֵיהֶן – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לָאו – בְּלֹא עוּקְצֵיהֶן.
32 לְעוֹלָם הֵן וְעוּקְצֵיהֶן, וּקְצָצָן עַל מְנָת לְיַבְּשָׁן אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.
33 תָּא שְׁמַע: אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח וּבוֹ פֵּירוֹת – הֲרֵי הֵן כִּתְלוּשִׁין, יָבְשׁוּ – הֲרֵי הֵן כִּמְחוּבָּרִין. מַאי לָאו: מָה תְּלוּשִׁין לְכׇל דִּבְרֵיהֶן, אַף מְחוּבָּרִין לְכׇל דִּבְרֵיהֶן?
34 מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתָא, וְהָא כִּדְאִיתָא.
35 נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה וְכוּ׳. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי?
36 אָמַר רַבָּה: בִּבְהֵמָה נַעֲשֵׂית יָד לְאֵבֶר קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר אֵין בְּהֵמָה נַעֲשֵׂית יָד לְאֵבֶר, וּמָר סָבַר בְּהֵמָה נַעֲשֵׂית יָד לְאֵבֶר.
37 אַבָּיֵי אָמַר: בְּאוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ קָמִיפַּלְגִי.
38 מָר סָבַר: אוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ – הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ, וּמָר סָבַר: אֵינוֹ כָּמוֹהוּ.
39 וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר, בְּאוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ קָא מִיפַּלְגִי.
40 דְּרַבִּי יוֹחָנָן רָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר: מִי אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ?
41 וּרְמִינְהוּ: אוֹכֶל שֶׁנִּפְרַס וּמְעוֹרֶה בְּמִקְצָת,
פירוש דור רביעי על חולין קכ״ז
1 דף קכ״ז ע״א ת״ר כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה, אר״ז מאי קראה האזינו כל יושבי חלד. ולכאורה תימא דהרי גם אדם לא נברא רק על הארץ ולא בים אבל עיין במהרש״א ח״א שכ׳ דבמזמור זה דימה את האדם לחולדה שאין לו יישוב אלא בארץ, ואם מביא מבול לעולם יכלה מין האדם כולו וגרע משאר בע״ח שנשאר מינם בים. ועדיין צ״ע ודו״ק.
2 שוב ראיתי בגמ׳ בכורות דף ח׳ ע״א, הדולפנין פרין ורבין כבני אדם, אר״י מאי דולפנין בני ימא פרש״י דגם יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג. ועיין בתו״כ פ׳ שמיני על קרא דאדם כי ימות באוהל למיעוטי הסילונית שהוא דג שחציו אדם. וא״כ שפיר קאמר יושבי חלד כי אדם יש גם בים ודו״ק.
3 ע״ש גמר׳ כל שתשמישן ועיבורן שוה, ופרש״י שמשמשין שניהם פנים כנגד פנים כגון אדם, ובבכורות אמרינן דאין בכל בע״ח שמשמשין פנים כנגד פנים אלא אדם דג ונחש ושמעתי שיש מכאן תשובה להאומרים שהאדם שרשו מן הקוף וברבות העתים נזדכך דהרי האדם והקוף אין תשמישן שוה.
4 ע״ש משנה האבר והבשר המדולדלים בבהמה מטמאין טו״א במקומן וכו׳, ובגמ׳ מדייק הא טומאת נבלה לא, ויש להעיר למה לא קתני זאת בפירוש כמו דתנא באידך משנה לקמן, האבר והבשר המדולדלים באדם טהורים מת האדם וכו׳ והכא נמי הדין כן, ולמה השמיט כאן עיקר הדין דאבר המדולדל אין בו משום אבמה״ח אע״פ שאינו מעלה ארוכה ועומד ליפול. ונראה לפע״ד עפ״י מה שהביא במלאכת שלמה על המשנה דפוס ווילנא וז״ל הר״ם בכריתות פ״ג נסתפק ר״ע בזה ושאל לר״ג ור״י ע״ז, והכא פשיטא לי׳, פי׳ הראב״ד בפי׳ התו״כ בתר דשמעינהו ר״ע מינייהו קבעינהו במתני׳ ואגמירינהו לתלמידוהי עכ״ל, ועיין בתויו״ט שם על הא דרואין אנו ק״ו מאדם וז״ל ״ובפ״ט דחולין ילפינן לה מקרא דכתיב כי יפול עד שיפול ולא דטרח למכתב מלתא דאתי׳ בק״ו, שהרי כתבתי שם דעיקר קרא למיתה עושה ניפול ואבר המדולדל ממילא משמע״ עכ״ל. ופלא והפלא איך לא הרגיש דא״כ מה נסתפק ר״ע ומה השיבו לו ק״ו מאדם, כיון דאית לן קרא על מיתה עושה ניפול, וע״כ לומר דהן ר״ע והן ר״ג ור״י לא ידעו מהאי דינא דמיתה עושה ניפול, אלא שמעו באדם דאבר המדולדל כמחובר יחשב, ולמדו ממנו לבהמה מק״ז ועפי״ז סידר ר״ע, שאליבי׳ נסדרו כל משניות, הני תרתי משניות דהכא, חדא בבהמה וחדא באדם וכיון דגוף הדין שמעו באדם ובלי לידע מנין, ובהמה למדו מק״ו, לכן שפיר עבד ר״ע דבבהמה תנא דמטמא טו״א ולא תנא בפירוש דטהורים מטומאת נבלות, וסמך רק אדיוקי כדי להשמיענו דעיקר האי דינא באדם שמעינא ורק משם נלמד מק״ו אבהמה. אולם התנאים שאחריהם זכו לילפותא דכי יפול מהם במותם דמיתה עושה ניפול דהרי בסיפא קתני דמתה הבהמה האבר מטמא משום אבמה״ח ולא משום נבלה וזו דברי ר״מ כדקתני במתני׳ ולא דברי ר״ע שהוא סידר רישא דמתני׳ וכן הוא במשנה שאח״ז דהא ״דאבר והבשר המדולדלין באדם טהורים״ דברי ר״ע יסוד המשנה והא דאח״כ מת האדם וכו׳ והאבר מטמא משום אבמה״ח דברי ר״מ. ואחר שזכינו לדברי ר״מ תו לא צריכין לק״ו הנ״ל דאדרבה בהמה ידעינן מקרא ואדם נילוף מבהמה. ולפ״ז הי׳ לו לרבינו הקדוש לשנות כאן בפירוש דאבר המדולדל טהורים אלא דהמשנה לא זזה ממקומה כאשר נשנית מר״ע יסוד המשנה כידוע אבל מ״מ הש״ס פריך שפיר טומאת נבלה ליטמא ולא סגי לי׳ בק״ו מאדם, דהרי מתוך דברי ר״מ מוכרח דעיקר הדין בבהמה ולא מק״ו אלא דלפ״ז קשה מנ״ל למילף אדם מבהמה דילמא שאני אדם דמטמא מחיים וכק״ו של ר״ג ור״י דשם בכריתות, וקושי׳ זו באמת הקשו התוס׳ שם בכריתות והניחו בלא יישוב. ולכאור׳ לק״מ לפי מה שכ׳ התוס׳ לקמן סוף פרקן ד״ה כזית דלכאור׳ נראה דאבמה״ח באדם דמטמא מבנין אב דשרצים ובהמה אתי עיי״ש, וא״כ הוא לא מצינן להחמיר באדם יותר מבהמה, דדי לבא מה״ד להיות כנדון, אלא דהתוס׳ בעצמם כתבו דמתוך המשנה דפליגו בה ר״א ור״י לא משמע כן, ועיין בלב ארי׳ שם דתפס שנעלמו מהתוס׳ ברייתא מפורשת נזיר דף כ״ג והוא מדברי הספרי ופסקו הרמב״ם בפ״ב מטו״מ דדרשו בחלל חרב זה אבמה״ח שפלטתו חרב עיי״ש, וא״כ הדרה הקושי׳ לדוכתי׳ מנ״ל דאינו מטמא במקומו קודם שנתלש לגמרי וצע״ג ודו״ק.
5 ע״ב גמר׳ תנ״ה האבר והבשר המדולדלים בבהמה יכול יטמאו טומאת נבלה וכו׳, כתב הת״ח נקט בשר אע״ג דבשר כי יפול נמי אינו מטמא, לאשמעינן דדוקא טו״נ אבל טו״א מטמא עכ״ל לא ידעתי למה לי להשמיענו את זאת, הכי לא נדע זאת מאבר דמ״ש בשר מאבר לענין טו״א, ובלא״ה נראה דהאי ״ואפ״ה טו״א מיטמו״ אינו מלשון הברייתא אלא דהגמ׳ מוסיף זאת לתרץ המשנה, דאפ״ה יפה קאמר התנא דמטמא טו״א. אבל לפע״ד נראה לומר דנקט בשר דמטמא עכ״פ בקדשים כשאר טרפה, וכדעיל קכ״ג ע״ב, ואע״ג דטומאה זו רק מדרבנן, מ״מ שפיר כללו בהדי אבר לומר, יכול יטמאו טו״נ האבר מדאורייתא והבשר מדרבנן בקדשים. ולעיל נמי קאמר לשון רבים אי דאין מעלין ארוכה אפילו טו״נ נמי ליטמו. וקאי על אבר ובשר ומתיישב לפי תירוצי ולא לפי תי׳ הת״ח ודו״ק.
6 ע״ש גמר׳ מסייע לי׳ לרחב״א וכו׳, והתולש מהן בשבת חייב, עיין בת״ח שכתב דלא אגופה דדינא מסייע, דדלמא נמקו לא הוה כמדולדלים, אלא אהא דקאמר דיש דבר דהוה כתלוש לענין טו״א ולא לשאר מילי, מייתי ראי׳ עיי״ש. ולפע״ד לא נראה כן דהרי הש״ס לא מכח סתירת הדינים פריך מ״ש לגבי טו״א דחשוב כתלוש ולטומאת אבמה״ח חשוב כמחובר דזאת לק״מ, דהרי בריש פרקן קתני לגבי מפרכסת דמטמא טו״א ולא טו״נ, דלגבי טו״א חשובה כמתה, אבל לגבי נבלות חשובה כחיה, דריבה לטמא טו״א ממה שריבה לטמא טו״נ כדקתני במתני׳ שם, אלא דפריך אי דמעלה ארוכה הרי הוא מחובר ממש ולמה יטמא טו״א ואי דמיירי בלא מעלה ארוכה, ותלי רק בחוט השערה, למה לא נחשבהו לתלוש ויטמא משום אבמה״ח, וע״ז קאמר דיש לנו קרא דכי יפול דאתי נגד הסברא החיצונה. וא״כ הוא, אי לאו דשמואל מהכי יליף נמי לענין שבת דחשוב בצמקו כמחובר, באמת מנ״ל האי דינא לחייבו חטאת נגד הסברא החיצונה, אלא ודאי דמשם יליף וע״ז קאמר מסייע לי׳. ועוד זאת אי כדעת הת״ח הרי התוס׳ הקשו למה לא הביא סייעתא ממשנתינו ותירצו משום דאין מפורש במשנה דלא מטמא טו״נ אלא מדיוקי, ועדיין קשה למה לא מביא המשנה דריש פרקן דשם מפורש במפרכסת דמטמא טו״א ולא טו״נ, דלגבי טו״א חשובה כמתה ולגבי טו״נ כחיה, וצ״ל משום דמשם ליכא סייעתא על גוף הדין דצמקן הוה כמחובר, אבל מהכא שפיר איכא ראי׳ על גוף הדין. אבל הא ודאי אמת דעדיין אין ראי׳ דצמקו הוה כמדולדלים לענין טו״א, דאפשר דהוה יותר מחובר ממה שמחובר האבר התלוי בחוט השערה, וע״ז מביא אח״כ לימא מסייע לי׳ מתוספתא דירקות שצמקו באיביהן וכמש״כ התוס׳ ד״ה לימא. באופן דמסייע לי׳ הראשון הוא על סוף דינו דהתולש מהם בשבת חייב, ור״ל דמקרא דכי יפול עד שיפול נוכל למילף לכל מילי דאפילו חיבור כל שהוא חשוב כמחובר, וזאת פשיטא ודאי דצמקו אין חיבורו פחות מחיבור אבר לגוף התלוי בחוט השערה, אבל עדיין אפשר לומר דצמקו חשוב חיבור יותר ולא יקבל טו״א וע״ז מייתי מתוספתא דירקות שצמקו, ודו״ק.
7 תוס׳ ד״ה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול תימא מאי משמע כי יפול לענין זה וכו׳. הנה רש״י ז״ל כ׳ דאינו קרוי נבלה עד שיפול והוסיף תיבת מנבלתם דלא מכי יפול דרש אלא מנבלתם דלא מקרי נבלה כל זמן שיש לו קצת חיות, וכעין זה ממש פי׳ לקמן במתני׳ דאבר ובשר המדולדלים באדם טהורים פרש״י משום דכתיב כי ימות ודבקות מעט מציל מן הטומאה וכן פי׳ הברטנורא, והתויו״ט נתקשה שם ופי׳ כתוס׳ דהכא, דמוכי יפול מהם במותם קדרש. ועיין שם וכן לעיל במשנה מה שכתבתי דכל זאת ליתא דהרישא בהני משניות ר״ע שנאן, והוא לא ידע מדין דמיתה עושה ניפול ודו״ק.
8 ע״ש גמר׳ נשחטה הבהמה הוכשרו בדמה וכו׳ במאי קמיפלגי וכו׳ לכאור׳ נראה דהפשט כמו שאמר ר״א בסוף הסוגי׳ דבשחיטה מכשרת ולא דם פליגו דלר״מ דהדם מכשיר נתכשר גם האבר והבשר המדולדל דבהמה נעשית יד לאבר, אבל ר״ש דסובר דשחיטה מכשרת ולא דם, לגבי הכשר השחיטה לא שייך יד, דבשלמא בהכשר משקין י״ל דכל דנפל מים על היד חשוב כאלו נפל על האוכל בעצמו, אבל לגבי הכשר שחיטה, כיון דאין השחיטה מתרת האבר והבשר לדעת הרמב״ם מה״ת ולדעת התוס׳ ורש״י מדרבנן, הרי האי הכשר א״א לבוא כלל על האי אבר ואיך תהני מה שנותר הבהמה להכשיר את האבר, וסברא זו ברורה כל כך, עד שקשה לומר דהני אמוראי דלא קאמרי כר״א יחלקו על סברא זו. ואע״פ שהתוס׳ כתבו כן דהני סברו דגם בשחיטה שייך יד להכשיר לולי דבריהם הי׳ נראה לי, דאפילו נאמר דידעו מהא ברייתא דלעיל דף ל״ו ע״א דלר״ש השחיטה מכשרת ולא דם, מ״מ נראה להם דר״ש כאן דמהדר לדברי ר״מ דאומר הוכשרו בדמיה, לדבריו קמשיב דאפילו לשיטתך דהדם מכשיר לא הוכשרו האברים והבשר המדולדלים ומטעמים דקאמרו הני אמוראי כאו״א לפי דרכו, דאי משום דס״ל השחיטה מכשרת ולא הדם כבר נשנית לעיל במשנה ובברייתא דעת ר״ש, ומה שייך הכא ולא עוד אלא דהלשון נמי מורה דאהכשר דם דקאמר ר״מ קפליג דהני המדולדלים לא הוכשרו, מדקאמר לא הוכשרו דמשמע הם לא הוכשרו אבל הבהמה הוכשרה דאי משום דאעיקר הכשר דם פליג הוול״ל שחיטה מכשרת ולא דם וממילא הוה שמעינן דלא שייך על המדולדלים האי הכשר וכסברת ר״א דעל זו לא פליג שום אדם כנלפע״ד ודו״ק.